<h1>תורת הבית הקצר לרשב"א בית ראשון שער חמישי</h1>
<h2>דף כז:</h2>
השוחט אפילו אינו צריך אלא לדם חייב לכסות, שלא השוחט לאכילה בלבד חייב הכתוב אלא כל ששפך את דמו חייב לכסות. במה דברים אמורים בשחיטה הראויה, אבל בשחיטה שאינה ראויה לא, שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, כל שראוי לאכילה. לפיכך הנוחר והמעקר בסימנין פטור מלכסות, וכן השוחט את הטריפה, וכל שכן אם נתנבלה בידו, שאין אחד מכל אלו ראויין לאכילה.
<h2>דף לג.</h2>
השוחט חיה ועוף ולא יצא מהן דם מותרין באכילה, שאין היתר אכילתן תלוי בכיסוי דמן אלא כל שנשחט כראוי הותר באכילה.
<h2>דף פג:</h2>
השוחט חיה ועוף צריך לכסות דמו, שנאמר [ויקרא י"ז] כי יצוד ציד חיה או עוף ושפך את דמו וכסהו בעפר. כיסוי הדם לא בניצודין בלבד הוא נוהג אלא אפילו במזומנין, שהרי ריבה הכתוב כי יצוד ציד. כוי טעון כיסוי כחיה, אלא שאין מכסין את דמו ביום טוב גזירה שמא יבוא להתיר חלבו. ולפיכך אין שוחטין אותו לכתחילה ביום טוב. ואם עבר ושחט, ממתין ומכסה לערב אם רישומו של דם ניכר. וכן השוחט חיה ועוף לחולה בשבת, אע"פ ששחט ברשות אין מכסין את דמו בשבת ואפילו היה לו דקר נעוץ מבעוד יום, אלא ממתין לערב ומכסה דמו אם רישומו ניכר.
כיצד מצות כיסוי, נותן עפר תיחוח למטה ומכסה בעפר תיחוח למעלה, שנאמר ושפך את דמו וכסהו בעפר, עפר לא נאמר אלא בעפר. שחט ולא נתן עפר למטה כיצד הוא עושה, גורר הדם ונותן על גבי עפר תיחוח ומכסהו בעפר. שחט ונבלע הדם בקרקע, אם רישומו ניכר מכסהו במקומו, ואם אין רישומו ניכר פטור מלכסות. מי שאין לו עפר לכסות בו אסור לשחוט עד שיהא לו עפר לכסות בו.
<h2>דף פה:</h2>
השוחט אפילו אינו צריך אלא לדם חייב לכסות, שלא השוחט לאכילה בלבד חייב הכתוב אלא כל ששפך את דמו חייב לכסות. במה דברים אמורים בשחיטה הראויה, אבל בשחיטה שאינה ראויה לא, שנאמר כי יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל, כל שראוי לאכילה. לפיכך הנוחר והמעקר בסימנין פטור מלכסות, וכן השוחט את הטריפה, וכל שכן אם נתנבלה בידו, שאין אחד מכל אלו ראויין לאכילה.
<h2>דף פו.</h2>
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואין אותן ששחטו כראוי חייבין לכסות. ואם בינן לבין עצמן שחטו פטורין מלכסות, דסתם מעשיהן מקולקלין הן ושחיטה שאינה ראויה היא.
<h2>דף פו:</h2>
השוחט מאה חיה או מאה עופות במקום אחד, ואפילו חיה ועוף במקום אחד, כיסוי אחד לכולן ואין צריך לכסות חיה בפני עצמה ועוף בפני עצמו.
השוחט צריך לברך קודם שחיטה, שכל המצוות מברך עליהן עובר לעשייתן. מהו מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו על השחיטה. שחט מאה חיה ומאה עופות בבת אחת ברכה אחת לכולן. גמר מלשחוט מכסה ומברך על הכיסוי. מהו מברך, בא"י אמ"ה אקב"ו על כיסוי הדם. מאימתי מברך, מכסה ואחר כך מברך, שזו ברכה התלויה בשחיטה היא, שאם שחט שחיטה שאינה ראויה פטור מלכסות, וכיון שכן נמצאת שחיטה קודמת וכבר התחיל במצוה ואי איפשר לו לברך עובר לעשייתה, ולפיכך גומר מצותו שהתחיל בה ואחר כך מברך. כך הורו מקצת הגאונים ז"ל. וכן הורו מרבותיי נוחי נפש. שחט חיה או עוף וכסה וברך על הכיסוי ודעתו לשחוט עוד, כשהוא חוזר ושוחט אין צריך לברך על השחיטה, שאין הכיסוי וברכתו הפסק לשחיטה. וכן כשהוא חוזר ומכסה אין צריך לחזור ולברך על הכיסוי. שהברכות הראשונות אין להן הפסק, שהרי איפשר לו לשחוט ולכסות ולברך בבת אחת. השוחט וגמר בדעתו מלשחוט ונמלך וחזר ושחט צריך לחזור ולברך. שחט וסח ויש בדעתו לשחוט עוד, אם בצרכי השחיטה סח אינו צריך לחזור ולברך, שאין הסיחה בצרכי השחיטה מפסקת. סח בדברים שאינן מצרכי השחיטה, יש מרבותיי שהורו שאין צריך לחזור ולברך. במה דברים אמורים שהתחיל לשחוט ואחר כך סח, אבל בירך וסח עד שלא התחיל בשחיטה צריך לחזור ולברך. ויש מן הגאונים שהורו שצריך לחזור ולברך, שהסיחה מפסקת, ולפיכך גומר מצוה ראשונה ומכסה ומברך על הכיסוי, וחוזר ומתחיל במצוה השנייה שהיא שחיטה שנייה ומברך על השחיטה ושוחט. וכן הורו מקצת מגדולי האחרונים וכן מקצת מרבותיי לחוש לדברי הגאונים. וכן ראוי להורות. הסכמת ראשונים ואחרונים שלא להשיח בדברים שאינן מצרכי השחיטה כדי להרבות בברכות, דאסור לברך ברכה שאינה צריכה, וכל שיכול לפטור עצמו בברכה אחת, אם ריבה בברכה ברכה שאינה צריכה היא.
<h2>דף פז.</h2>
השוחט וכיסתו הרוח, אם חזר ונתגלה חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. שחט וכיסה וחזר ונתגלה פטור מלכסות, שהרי יצא ידי כיסוי, שנאמר וכיסהו, אפילו פעם אחת.
השוחט ולא כיסה כל הקודם חייב לכסות, שלא השוחט בלבד חייב הכתוב לכסות אלא כל ישראל כלל בחיוב זה, שהרי נאמר במצות כיסוי ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו, מצוה זו על כל בני ישראל, אלא שהשוחט קודם בחיובו, שנאמר ושפך וכסה, מי ששפך יכסה.
דם שנתערב במים, אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור מלכסות. נתערב ביין, רואין את היין כאילו הוא מים, ואם רואין שאילו נפל במים כשיעור יין זה והיה בו מראה דם, חייב לכסות, ואם לאו פטור מלכסות. אין הפרש בדבר זה בין שנפל הדם לתוך המים והיין ובין שנפלו המים או היין על הדם, כל שיש בו מראה דם חייב לכסות, שאין דיחוי אצל מצות. וכן הדין כשנתערב בדם בהמה, לעולם רואין את תערובתו כאילו הוא מים.
<h2>דף פז:</h2>
השוחט וניתז הדם לחוץ וכן דם שעל גבי הסכין, בזמן שאין שם דם אלא הוא חייב לגרור ולכסות. יש שם דם אחר שלא הוא, הורו הגאונים ז"ל שאין חייב לגרור אלו ולכסות, שהרי כיסה מקצת דמו. ויש מי שהורה שחייב לכסות כל דמו. ודברי הגאונים יותר נוחין. ועוד שדבריהן דברי קבלה הן.
<h2>דף פח.</h2>
במה מכסין, מכסין בכל דבר שנקרא עפר, שנאמר וכיסהו בעפר. לפיכך מכסין בעפר, ובשחיקת זהב שאף הוא נקרא עפר, שנאמר [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. וכן באפר שנאמר [במדבר י"ט] מעפר שריפת החטאת. עפר המדבר אינו נקרא עפר, חול גס הוא ואין מכסין בו. שחקו עד אשר דק לעפר מכסין בו. מכסין בזבל דק, בחול דק. אי זהו חול דק, כל שאינו צריך כתישה. היה צריך כתישה אלא שהוא נפרך מיד אין מכסין בו עד שיהא דק דק שאינו צריך אפילו פריכה. מכסין בסיד ובחרסית ובלבנה ובמגופה שכתשן ובשחיקת אבנים ונעורת פשתן דקה ונסורת חרשים דקה. אע"פ שאין אלו נקראין עפר, ריבה אותן הכתוב לפי שהן כעין עפר, שנאמר וכיסהו, מכל מקום. ואחר שריבה מיעט, שנאמר בעפר, לומר שאין מרבין אלא אותן שהן כעין עפר, יצאו זבל גס וחול גס ולבינה ומגופה שלא כתשן וסובין וקמח ומורסן ושחיקת כלי מתכות. במה דברים אמורים במתכות שלא נשרפו, אבל נשרפו חוזרין הן לעפר ומכסין באפרן. כסהו באבנים או שכפה עליו את הכלי, אין זה כיסוי שצוה עליו הכתוב, שנאמר וכסהו בעפר.
